פוסט ראשון – על בחירות, אושר והיצירה שביניהם

פוסט ראשון – על בחירות, אושר והיצירה שביניהם

פוסט ראשון – על בחירות, אושר והיצירה שביניהם

הנני כאן

אני יצירתית. זאת כנראה ההגדרה הראשונה שאיתה יתארו אותי אחרי "הבלונדינית". אני כותבת הברכות-בחרוזים הקבועה בין החברים ומעצבת האלבומים הקבועה במשפחה. כשנכנסים לדירה שלנו (או אם לדייק – לחדר של רוני, הבכורה שלנו) רואים שחצי ממנו הוא יצירות שלי. כן נו…ילדים הם תירוץ מעולה כדי ליצור (בשבילם ובשלב מאוחר יותר – איתם).

אני אוהבת לחפש פרוייקטים, לבחור חומרי יצירה, לנבור בערימות בדים בחנויות של מטר על מטר בנחלת בניימין. אני אוהבת לרכוש סרט או בד בלי שיש לי שמץ של מושג מה אעשה בהם, אבל באותו רגע זה כמו זריקת אושר מרוכז. אני מכורה לסדנאות יצירה (בהגזמה, כדוגמת סדנת חידוש רהיטים המונית שאליה הגעתי עם תינוקת בת חודש כשכל הדירה על ארגזים כי למחרת עוברים דירה). וזה סתם שתבינו עם מי יש לכם עסק.

 

תרשו לי לפחות הפעם לחפור לכם קצת כדי לספר איך הבלוג הזה נולד.

רק לפני מספר חודשים הייתי די אומללה. בעבודה שאני לא נהנית בה, לא מקבלת סיפוק, במחסור זמן תמידי (כמו כולנו) ותקועה. כבולה באזיקים בלתי נראים של פחד מהעתיד, פחד מלעזוב את נקודה א' בלי שיש מסלול מסודר שבסופו נקודה ב'.

יש משפט שאומר "הצעד הראשון להשיג את מה שאתה רוצה זה לקבל את האומץ להיפרד ממה שאתה לא" . קראתי אותו לא מזמן בפוסט של תמרי מהבלוג  https://tamariandme.com/ ואני מאמינה בו כל כך. נכון, זה אכן מפחיד (וכנראה לא תמיד חכם) לעזוב הכל ולברוח, לא תמיד מוצאים עבודה חלומית ומקבלים הפי אנדינג. אבל לפעמים הדבר המפחיד ביותר הוא להישאר בדיוק איפה שאתה.
אז לא נשארתי.
אף אחד מחברי בעבודה לא האמין שאני עוזבת. אבל הכנתי "תכנית פעולה" ובהסכמתו של החצי השני שלי יצאתי מעבדות לחירות (כן אמרתי את זה! לפעמים מסתכנים בקיטשיות יתר, במיוחד מאחר והבלוג התחיל להיכתב בסביבות פסח)

קצת אחורה בזמן…

תמיד הייתי יצירתית.

ציירתי, ניגנתי, כתבתי, הלחנתי.

כילדה קטנה לא היו לי ברביות מהדגמים החדשים ביותר או בתי בובות מפוארים. יש לי זכרונות מאמא שלי ז"ל שהייתה מציירת לי דמויות בבגדי ים על דפים עבים ואני הייתי מעצבת ומציירת להם בגדים, צובעת, גוזרת ומשחקת בתסריטים שרואים בטלנובלות הברזילאיות. בואו נאמר שלדמויות שלי היו יותר בגדים משצברתי וזרקתי כל חיי.

מאחר ולא היו אז מחשבים (כנראה היו…רק לא לנו) הייתי לוקחת קופסת נעליים ועם טושים צבעוניים הייתי הופכת אותה למסך, את המכסה למקלדת ומשחקת ברופאה בקופת חולים שמקבלת פציאנטים ומכניסה את פרטיהם למחשב. לשניה לא הרגשתי שחסר לי משהו כי הדימיון שלי התעלה על הכל.

המתנה הטובה ביותר שקיבלתי

אחרי שהייתי בצבא, באוניברסיטה, התחתנתי, הקמתי משפחה – הזמן התחיל לטוס וקלטתי שהעולם היצירתי שלי נדחק איפשהו ברקע כזיכרון עמום.

החבר המהמם שלי (שלימים הפך לבעלי) אירגן לי עם חברים את אחת המתנות השוות ביותר שאי פעם קיבלתי – קורס תפירה. וברגע שהלהבה היצירתית שוב ניצתה – אני כבר לא נותנת לה לכבות. מקסימום לחכות בסבלנות על אש קטנה בתקופות קשות. מאז אני תופרת, עוסקת קצת בסקראפ וקצת בסריגה בחוטי טריקו ובחיפוש תמידי אחרי פרוייקטים מגניבים.

אחד מהדברים שהבטחתי לעצמי לעשות אחרי שאתפטר – זה ליצור כמה שיותר. לנצל את הזמן (הקצוב) שנתתי לעצמי במתנה ופשוט ליצור.

 

אז למה בלוג?

כי החלטתי לחלוק את זה עם העולם!
הבלוג התבשל לי בראש יותר משנה ולא היה לי את האומץ להתחיל. אז הנה עוד משוכה שאני עוברת, מקווה שתצטרפו אלי למסע הזה של היצירה, המחשבות על העתיד ומציאת היעוד שלי שמחכה לי אי שם!

Save



6 thoughts on “פוסט ראשון – על בחירות, אושר והיצירה שביניהם”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *